<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שני שער שלישי</h1>
<h2>דף יא.</h2>
עוד כתב בהא דאמרינן באלו טרפות בעגל שנולד מן הטרפה דר' אליעזר אסר ור' יהושע שרי וכו'. אמר הכותב הוצרכתי לכתוב כל דבריו בארוכה מפני שראיתי בכללן ופרטן שבושין הרבה. ופתח דבריו כתב שאין דברי המחבר נכונין משום דקשיא עליה הא דאמרינן בתמורה הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר עובר לאו ירך אמו הוא, ובזה נשתבש הרבה, דההיא מימרא דר' יוחנן היא ואותבינן עליה התם ואתותב, דגרסינן התם ריש פרק כיצד מערימין אמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו וכמפריש שתי חטאות לאחריות דמי דבאיזו שירצה יתכפר, ואותביניה מדתניא האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, אם אמרת בשלמא אם שיירו אינו משוייר ועובר ירך אמו הוא הא מני רבי היא דתניא המשחרר חצי עבדו ר' אומר יצא לחירות וגיטו וידו באין כאחד, אלא אי אמרת אם שיירו איהו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא אמאי זכתה לו מי זכי (ליה) [לה] גט והתניא נראין (דברי ר') [הדברים] שהעבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו דיד עבד כיד רבו דמיא, תיובתא דר' יוחנן תיובתא. ע"כ. נמצא שאין מכאן קושיא לדברי המחבר אדרבה הויא סיעתיה עד שהוצרך רת"ם ז"ל להפך אחר תירוצא והוצרך למחוק גרסת הספרים כמו שאכתוב לפנינו. וקשה מזו שכתב דההיא דגיטין דינא הוא לענין גט משום דעוברה כגופה, וזה מן התמה איך נתן רשותו לקולמוסו לכתוב כל מה שירצה בלא השגחה, דאדרבה מההיא דגיטין אותבוניה לר' יוחנן ואיתותב, והוא אומר לנו דההיא דינא הוא שיהא כגופה, יש שבוש גדול מזה ועוד דההיא דסנהדרין וערכין הוצרך רת"ם ז"ל לפרשן ולתרצן מתוך פלפוליו בטעמים נאותים יותר מן הטעמים הבטלים שכתב הוא, והוא שהוא אומר דההיא דסנהדרין דאמרינן ולד נוגחת אסור משום דכי נגמר דינה על הכל נגמר דינן ואין להשהותן בשבילו כיון שחיותו תלוי בה ונגמר הדין עליה. ע"כ לשונו. ובזה יש כמה בלבולים, חדא (דמאי) [דאי] טעמא משום דלא משהינן ליה א"כ לא נגמר הדין על הולד אלא דלא משהינן לה מחמתיה אם כן אלו נולד קודם שנגמר דינה לא משהינן ליה ולא אסרינן ליה, ואפילו נולד לאחר שנגמר דינה לא דהא יצא קודם סקילת הפרה, ואלו התם בפרק הנשרפין אמרינן תניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה ילדה ולדה מותר, ואקשינן ואע"ג דכי נגחה הוה מעברא והאמר רבא ולד נוגחת אסור דהיא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור דהיא וולדה נרבעו, אלמא הא דרבא דולד הנוגחת אסור לאו משום שיהוי הוא אלא משום דינא וכאלו ולד עצמו נגח דבתר אימיה שדינן ליה, כדאסיק רבינא נמי התם פירוקא דההיא ברייתא דלא תקשי (דרבה) [דרבא] דה"ק אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר ואם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא והיינו דקאמר ולד נוגחת אסור היא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור היא וולדה נרבעו, אלמא מדינא אסרינן ליה משום (דבולד) [דהולד] גופיה נגח ונרבע ולא משום שהויי. אבל רת"ם ז"ל כתב טעמים יותר נכונים שכך כתב בולד נוגחת דהיא וולדה נגחו וכובד הולד סייע בנגיחה ובולד נרבעת כתב שהתורה אמרה שבהמה שנהנית מן העבירה תהרג והיא וולדה נהנו מן העבירה ולפיכך אמרו היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו, ואלו טעמים יותר קרובים אעפ"י שטעמים אלו לא נראו בעיני המחבר לסמוך עליהן כמו שנכתוב בסוף דברינו. גם מה שכתב דההיא דבבא קמא לענין לאשתלומי מינה כיון דהוא חי ממנה דינה הוא דלהוי כגופה לאשתלומי מינה. ע"כ. וטעם זה אין לו טעם ולא ריח כיון דגופא אחרינא נינהו ולאו בתר אמיה שדינן ליה אע"ג דחיי מינה אמאי משתלם מניה. עוד כתב לענ?ן טבילה במעוברת שנתגיירה בדין הוא שיהא כגופה וזה עיקר. ובזה עוקר כל התחומין כאלו לא נתן לב לדעת מקומה איה, דהתם בפרק הערל אמרינן דכגופה אחרינא הוא דבתר אבוה שדינן ליה ואפילו [הכי] עלתה לו טבילה וטעמא דהאם לא הויא חציצה ואע"ג דרובו ומקפיד עליו חוצץ הכא אינו חוצץ דהיינו רביתיה. אלא שאני רואה כי בחלום ידבר בזה. ועתה אשוב לכוונת המחבר שהניח דברי רת"ם ז"ל ותפס לו דרך אחרת. חדא מההיא דתמורה דאמרינן לאוקומיה התם (כר') [דר'] יוחנן בתיובתא, והוצרך רת"ם ז"ל למחוק גרסת הספרים ואמרינן דלא מסקינן למסקנא תיובתא אלא הכי גרסינן תיובתא דר' יוחנן תנאי היא, ובכל הספרים מסקי בה תיובתא דר' יוחנן תיובתא, ואע"ג דאיכא התם תנאי כיון דבגמרא קיימא בתיובתא בעלי הגמרא בקיאי טפי ואית להו טעמא דלא קאי כתנאי. וכן כתבו מקצת הראשונים, ויש להם כיוצא בזה בגמרא. ועוד דההיא דרבא (דגופה) [דגובה] מולדה דבבא קמא לא אתיא שפיר כטעמא דרת"ם ז"ל, ואי משום דכובדו של ולד מסייע בנגיחה (ובנגיעה) לא עדיף משני שוורים תמים שהזיקו כל אחד ואחד משלם מגופו לפי חלקו, ועוד דאי משום כובדו ולד מיהא הוא עצמו לא נגח אלא הוה ליה כשליף שעליה, ואי הוה ולד מורכב על כתפה ונגחה מי משתלם מן הולד. ועוד דמאי דקאמרינן היא וולדה נרבעו, דודאי הולד ממש לא נרבע דכיון דחשבינן ליה כגופא אחרינא הוא גופיה ודאי לא נרבע, ואפילו נהנה לא נהנה דרך רחם אלא דרך אברים ודרך אברים אינו נדון כנרבע. ועוד דהא בפרק הנשרפין אסיק רבינא גבי פרה שנגחה (משנגמר) [עד שלא נגמר] דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא. ועוד דבההיא דערכין דתנן האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אקשינן בגמ' פשיטא גופא חדא הוא, ומדקאמר האי גופא הוא אלמא עובר ירך אמו הוא אלא דאצטריך מתניתין לאשמועינן משום דלא תימא דולד שבאשה ממונא דבעל הוא כדאמרינן התם מפסוק כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים מהו דתימא [לא] נפסדיה מבעל קמ"ל וכדאיתא התם. והיינו נמי דקתני בסופה ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד ואמרינן עלה בגמ' מאי טעמא כיון דעקר גופא אחרינא הוא, אלמא לאו משום שהויי הוא דאי משום שהויי מה לי עקר מה לי לא עקר אלא דכל שלא עקר הוה ליה כחד גופא ומשעקר הוה ליה כגופא אחרינא. ותדע לך עוד דבההיא דתמורה דאותבינן עליה דר' יוחנן מברייתא דאם היתה עוברה זכתה לו אתקיף רבא ואמר (אמאי) [ממאי] דטעמא דר' יוחנן אם שיירו משוייר דילמא טעמא דר' יוחנן משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, דאלמא רבא סבר דירך אמו הוא וכאידך דידיה דאמר בבבא קמא גובה מולדה וכההיא (דאמרינן) [דאמר] בסנהדרין פרק הנשרפין ולד נוגחת אסור. והא דאמרינן בפרק הערל אתא רב דימי א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי בתר אמיה שדינן ליה, ואקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו הוא הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות אלא אי אמרת עובר ירך אמו הוא הוה ליה ולד חטאת וולד חטאת למיתה אזיל, ופרקינן דבהדיא אמר ר' יוחנן דשאני הכא גבי יוחסין דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה, והדר אקשינן ואלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואי ס"ד בתר אבוה שדינן ליה להוי חציצה, דאלמא מפשטא דהאי מלתא משמע מדאקשינן מדר' יוחנן לרבא דהא דר' יוחנן הלכה היא ורבא נמי אית ליה כותיה מדמקשינן מניה עליה, לא היא, דהתם עיקרא דמלתא אתינן לאקשויי מדר' יוחנן לר' יוחנן והדר אתיא למימר אם הא דרבא פליגא אדר' יוחנן או לא ואסיקנא דלא, דאפילו לר' יוחנן דשדיא ליה בתר אבוה וכתרי גופי נינהו מ"מ טבילה סלקא ליה ולא הויא אם חציצה לולד דשאני התם דהיינו רביתיה וכדאיתא התם.
<h2>דף כה.</h2>
עוד כתב בהא דאמרינן באלו טרפות בעגל שנולד מן הטרפה דר' אליעזר אסר ור' יהושע שרי וכו'. אמר הכותב הוצרכתי לכתוב כל דבריו בארוכה מפני שראיתי בכללן ופרטן שבושין הרבה. ופתח דבריו כתב שאין דברי המחבר נכונין משום דקשיא עליה הא דאמרינן בתמורה הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר עובר לאו ירך אמו הוא, ובזה נשתבש הרבה, דההיא מימרא דר' יוחנן היא ואותבינן עליה התם ואתותב, דגרסינן התם ריש פרק כיצד מערימין אמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו וכמפריש שתי חטאות לאחריות דמי דבאיזו שירצה יתכפר, ואותביניה מדתניא האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, אם אמרת בשלמא אם שיירו אינו משוייר ועובר ירך אמו הוא הא מני רבי היא דתניא המשחרר חצי עבדו ר' אומר יצא לחירות וגיטו וידו באין כאחד, אלא אי אמרת אם שיירו איהו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא אמאי זכתה לו מי זכי (ליה) [לה] גט והתניא נראין (דברי ר') [הדברים] שהעבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו דיד עבד כיד רבו דמיא, תיובתא דר' יוחנן תיובתא. ע"כ. נמצא שאין מכאן קושיא לדברי המחבר אדרבה הויא סיעתיה עד שהוצרך רת"ם ז"ל להפך אחר תירוצא והוצרך למחוק גרסת הספרים כמו שאכתוב לפנינו. וקשה מזו שכתב דההיא דגיטין דינא הוא לענין גט משום דעוברה כגופה, וזה מן התמה איך נתן רשותו לקולמוסו לכתוב כל מה שירצה בלא השגחה, דאדרבה מההיא דגיטין אותבוניה לר' יוחנן ואיתותב, והוא אומר לנו דההיא דינא הוא שיהא כגופה, יש שבוש גדול מזה ועוד דההיא דסנהדרין וערכין הוצרך רת"ם ז"ל לפרשן ולתרצן מתוך פלפוליו בטעמים נאותים יותר מן הטעמים הבטלים שכתב הוא, והוא שהוא אומר דההיא דסנהדרין דאמרינן ולד נוגחת אסור משום דכי נגמר דינה על הכל נגמר דינן ואין להשהותן בשבילו כיון שחיותו תלוי בה ונגמר הדין עליה. ע"כ לשונו. ובזה יש כמה בלבולים, חדא (דמאי) [דאי] טעמא משום דלא משהינן ליה א"כ לא נגמר הדין על הולד אלא דלא משהינן לה מחמתיה אם כן אלו נולד קודם שנגמר דינה לא משהינן ליה ולא אסרינן ליה, ואפילו נולד לאחר שנגמר דינה לא דהא יצא קודם סקילת הפרה, ואלו התם בפרק הנשרפין אמרינן תניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה ילדה ולדה מותר, ואקשינן ואע"ג דכי נגחה הוה מעברא והאמר רבא ולד נוגחת אסור דהיא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור דהיא וולדה נרבעו, אלמא הא דרבא דולד הנוגחת אסור לאו משום שיהוי הוא אלא משום דינא וכאלו ולד עצמו נגח דבתר אימיה שדינן ליה, כדאסיק רבינא נמי התם פירוקא דההיא ברייתא דלא תקשי (דרבה) [דרבא] דה"ק אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר ואם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא והיינו דקאמר ולד נוגחת אסור היא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור היא וולדה נרבעו, אלמא מדינא אסרינן ליה משום (דבולד) [דהולד] גופיה נגח ונרבע ולא משום שהויי. אבל רת"ם ז"ל כתב טעמים יותר נכונים שכך כתב בולד נוגחת דהיא וולדה נגחו וכובד הולד סייע בנגיחה ובולד נרבעת כתב שהתורה אמרה שבהמה שנהנית מן העבירה תהרג והיא וולדה נהנו מן העבירה ולפיכך אמרו היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו, ואלו טעמים יותר קרובים אעפ"י שטעמים אלו לא נראו בעיני המחבר לסמוך עליהן כמו שנכתוב בסוף דברינו. גם מה שכתב דההיא דבבא קמא לענין לאשתלומי מינה כיון דהוא חי ממנה דינה הוא דלהוי כגופה לאשתלומי מינה. ע"כ. וטעם זה אין לו טעם ולא ריח כיון דגופא אחרינא נינהו ולאו בתר אמיה שדינן ליה אע"ג דחיי מינה אמאי משתלם מניה. עוד כתב לענין טבילה במעוברת שנתגיירה בדין הוא שיהא כגופה וזה עיקר. ובזה עוקר כל התחומין כאלו לא נתן לב לדעת מקומה איה, דהתם בפרק הערל אמרינן דכגופה אחרינא הוא דבתר אבוה שדינן ליה ואפילו [הכי] עלתה לו טבילה וטעמא דהאם לא הויא חציצה ואע"ג דרובו ומקפיד עליו חוצץ הכא אינו חוצץ דהיינו רביתיה. אלא שאני רואה כי בחלום ידבר בזה. ועתה אשוב לכוונת המחבר שהניח דברי רת"ם ז"ל ותפס לו דרך אחרת. חדא מההיא דתמורה דאמרינן לאוקומיה התם (כר') [דר'] יוחנן בתיובתא, והוצרך רת"ם ז"ל למחוק גרסת הספרים ואמרינן דלא מסקינן למסקנא תיובתא אלא הכי גרסינן תיובתא דר' יוחנן תנאי היא, ובכל הספרים מסקי בה תיובתא דר' יוחנן תיובתא, ואע"ג דאיכא התם תנאי כיון דבגמרא קיימא בתיובתא בעלי הגמרא בקיאי טפי ואית להו טעמא דלא קאי כתנאי. וכן כתבו מקצת הראשונים, ויש להם כיוצא בזה בגמרא. ועוד דההיא דרבא (דגופה) [דגובה] מולדה דבבא קמא לא אתיא שפיר כטעמא דרת"ם ז"ל, ואי משום דכובדו של ולד מסייע בנגיחה (ובנגיעה) לא עדיף משני שוורים תמים שהזיקו כל אחד ואחד משלם מגופו לפי חלקו, ועוד דאי משום כובדו ולד מיהא הוא עצמו לא נגח אלא הוה ליה כשליף שעליה, ואי הוה ולד מורכב על כתפה ונגחה מי משתלם מן הולד. ועוד דמאי דקאמרינן היא וולדה נרבעו, דודאי הולד ממש לא נרבע דכיון דחשבינן ליה כגופא אחרינא הוא גופיה ודאי לא נרבע, ואפילו נהנה לא נהנה דרך רחם אלא דרך אברים ודרך אברים אינו נדון כנרבע. ועוד דהא בפרק הנשרפין אסיק רבינא גבי פרה שנגחה (משנגמר) [עד שלא נגמר] דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא. ועוד דבההיא דערכין דתנן האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אקשינן בגמ' פשיטא גופא חדא הוא, ומדקאמר האי גופא הוא אלמא עובר ירך אמו הוא אלא דאצטריך מתניתין לאשמועינן משום דלא תימא דולד שבאשה ממונא דבעל הוא כדאמרינן התם מפסוק כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים מהו דתימא [לא] נפסדיה מבעל קמ"ל וכדאיתא התם. והיינו נמי דקתני בסופה ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד ואמרינן עלה בגמ' מאי טעמא כיון דעקר גופא אחרינא הוא, אלמא לאו משום שהויי הוא דאי משום שהויי מה לי עקר מה לי לא עקר אלא דכל שלא עקר הוה ליה כחד גופא ומשעקר הוה ליה כגופא אחרינא. ותדע לך עוד דבההיא דתמורה דאותבינן עליה דר' יוחנן מברייתא דאם היתה עוברה זכתה לו אתקיף רבא ואמר (אמאי) [ממאי] דטעמא דר' יוחנן אם שיירו משוייר דילמא טעמא דר' יוחנן משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, דאלמא רבא סבר דירך אמו הוא וכאידך דידיה דאמר בבבא קמא גובה מולדה וכההיא (דאמרינן) [דאמר] בסנהדרין פרק הנשרפין ולד נוגחת אסור. והא דאמרינן בפרק הערל אתא רב דימי א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי בתר אמיה שדינן ליה, ואקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו הוא הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות אלא אי אמרת עובר ירך אמו הוא הוה ליה ולד חטאת וולד חטאת למיתה אזיל, ופרקינן דבהדיא אמר ר' יוחנן דשאני הכא גבי יוחסין דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה, והדר אקשינן ואלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואי ס"ד בתר אבוה שדינן ליה להוי חציצה, דאלמא מפשטא דהאי מלתא משמע מדאקשינן מדר' יוחנן לרבא דהא דר' יוחנן הלכה היא ורבא נמי אית ליה כותיה מדמקשינן מניה עליה, לא היא, דהתם עיקרא דמלתא אתינן לאקשויי מדר' יוחנן לר' יוחנן והדר אתיא למימר אם הא דרבא פליגא אדר' יוחנן או לא ואסיקנא דלא, דאפילו לר' יוחנן דשדיא ליה בתר אבוה וכתרי גופי נינהו מ"מ טבילה סלקא ליה ולא הויא אם חציצה לולד דשאני התם דהיינו רביתיה וכדאיתא התם.
<h2>דף לא.</h2>
עוד כתב בהא דאמרינן באלו טרפות בעגל שנולד מן הטרפה דר' אליעזר אסר ור' יהושע שרי וכו'. אמר הכותב הוצרכתי לכתוב כל דבריו בארוכה מפני שראיתי בכללן ופרטן שבושין הרבה. ופתח דבריו כתב שאין דברי המחבר נכונין משום דקשיא עליה הא דאמרינן בתמורה הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר עובר לאו ירך אמו הוא, ובזה נשתבש הרבה, דההיא מימרא דר' יוחנן היא ואותבינן עליה התם ואתותב, דגרסינן התם ריש פרק כיצד מערימין אמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו וכמפריש שתי חטאות לאחריות דמי דבאיזו שירצה יתכפר, ואותביניה מדתניא האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, אם אמרת בשלמא אם שיירו אינו משוייר ועובר ירך אמו הוא הא מני רבי היא דתניא המשחרר חצי עבדו ר' אומר יצא לחירות וגיטו וידו באין כאחד, אלא אי אמרת אם שיירו איהו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא אמאי זכתה לו מי זכי (ליה) [לה] גט והתניא נראין (דברי ר') [הדברים] שהעבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו דיד עבד כיד רבו דמיא, תיובתא דר' יוחנן תיובתא. ע"כ. נמצא שאין מכאן קושיא לדברי המחבר אדרבה הויא סיעתיה עד שהוצרך רת"ם ז"ל להפך אחר תירוצא והוצרך למחוק גרסת הספרים כמו שאכתוב לפנינו. וקשה מזו שכתב דההיא דגיטין דינא הוא לענין גט משום דעוברה כגופה, וזה מן התמה איך נתן רשותו לקולמוסו לכתוב כל מה שירצה בלא השגחה, דאדרבה מההיא דגיטין אותבוניה לר' יוחנן ואיתותב, והוא אומר לנו דההיא דינא הוא שיהא כגופה, יש שבוש גדול מזה ועוד דההיא דסנהדרין וערכין הוצרך רת"ם ז"ל לפרשן ולתרצן מתוך פלפוליו בטעמים נאותים יותר מן הטעמים הבטלים שכתב הוא, והוא שהוא אומר דההיא דסנהדרין דאמרינן ולד נוגחת אסור משום דכי נגמר דינה על הכל נגמר דינן ואין להשהותן בשבילו כיון שחיותו תלוי בה ונגמר הדין עליה. ע"כ לשונו. ובזה יש כמה בלבולים, חדא (דמאי) [דאי] טעמא משום דלא משהינן ליה א"כ לא נגמר הדין על הולד אלא דלא משהינן לה מחמתיה אם כן אלו נולד קודם שנגמר דינה לא משהינן ליה ולא אסרינן ליה, ואפילו נולד לאחר שנגמר דינה לא דהא יצא קודם סקילת הפרה, ואלו התם בפרק הנשרפין אמרינן תניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה ילדה ולדה מותר, ואקשינן ואע"ג דכי נגחה הוה מעברא והאמר רבא ולד נוגחת אסור דהיא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור דהיא וולדה נרבעו, אלמא הא דרבא דולד הנוגחת אסור לאו משום שיהוי הוא אלא משום דינא וכאלו ולד עצמו נגח דבתר אימיה שדינן ליה, כדאסיק רבינא נמי התם פירוקא דההיא ברייתא דלא תקשי (דרבה) [דרבא] דה"ק אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר ואם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא והיינו דקאמר ולד נוגחת אסור היא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור היא וולדה נרבעו, אלמא מדינא אסרינן ליה משום (דבולד) [דהולד] גופיה נגח ונרבע ולא משום שהויי. אבל רת"ם ז"ל כתב טעמים יותר נכונים שכך כתב בולד נוגחת דהיא וולדה נגחו וכובד הולד סייע בנגיחה ובולד נרבעת כתב שהתורה אמרה שבהמה שנהנית מן העבירה תהרג והיא וולדה נהנו מן העבירה ולפיכך אמרו היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו, ואלו טעמים יותר קרובים אעפ"י שטעמים אלו לא נראו בעיני המחבר לסמוך עליהן כמו שנכתוב בסוף דברינו. גם מה שכתב דההיא דבבא קמא לענין לאשתלומי מינה כיון דהוא חי ממנה דינה הוא דלהוי כגופה לאשתלומי מינה. ע"כ. וטעם זה אין לו טעם ולא ריח כיון דגופא אחרינא נינהו ולאו בתר אמיה שדינן ליה אע"ג דחיי מינה אמאי משתלם מניה. עוד כתב לענין טבילה במעוברת שנתגיירה בדין הוא שיהא כגופה וזה עיקר. ובזה עוקר כל התחומין כאלו לא נתן לב לדעת מקומה איה, דהתם בפרק הערל אמרינן דכגופה אחרינא הוא דבתר אבוה שדינן ליה ואפילו [הכי] עלתה לו טבילה וטעמא דהאם לא הויא חציצה ואע"ג דרובו ומקפיד עליו חוצץ הכא אינו חוצץ דהיינו רביתיה. אלא שאני רואה כי בחלום ידבר בזה. ועתה אשוב לכוונת המחבר שהניח דברי רת"ם ז"ל ותפס לו דרך אחרת. חדא מההיא דתמורה דאמרינן לאוקומיה התם (כר') [דר'] יוחנן בתיובתא, והוצרך רת"ם ז"ל למחוק גרסת הספרים ואמרינן דלא מסקינן למסקנא תיובתא אלא הכי גרסינן תיובתא דר' יוחנן תנאי היא, ובכל הספרים מסקי בה תיובתא דר' יוחנן תיובתא, ואע"ג דאיכא התם תנאי כיון דבגמרא קיימא בתיובתא בעלי הגמרא בקיאי טפי ואית להו טעמא דלא קאי כתנאי. וכן כתבו מקצת הראשונים, ויש להם כיוצא בזה בגמרא. ועוד דההיא דרבא (דגופה) [דגובה] מולדה דבבא קמא לא אתיא שפיר כטעמא דרת"ם ז"ל, ואי משום דכובדו של ולד מסייע בנגיחה (ובנגיעה) לא עדיף משני שוורים תמים שהזיקו כל אחד ואחד משלם מגופו לפי חלקו, ועוד דאי משום כובדו ולד מיהא הוא עצמו לא נגח אלא הוה ליה כשליף שעליה, ואי הוה ולד מורכב על כתפה ונגחה מי משתלם מן הולד. ועוד דמאי דקאמרינן היא וולדה נרבעו, דודאי הולד ממש לא נרבע דכיון דחשבינן ליה כגופא אחרינא הוא גופיה ודאי לא נרבע, ואפילו נהנה לא נהנה דרך רחם אלא דרך אברים ודרך אברים אינו נדון כנרבע. ועוד דהא בפרק הנשרפין אסיק רבינא גבי פרה שנגחה (משנגמר) [עד שלא נגמר] דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא. ועוד דבההיא דערכין דתנן האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אקשינן בגמ' פשיטא גופא חדא הוא, ומדקאמר האי גופא הוא אלמא עובר ירך אמו הוא אלא דאצטריך מתניתין לאשמועינן משום דלא תימא דולד שבאשה ממונא דבעל הוא כדאמרינן התם מפסוק כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים מהו דתימא [לא] נפסדיה מבעל קמ"ל וכדאיתא התם. והיינו נמי דקתני בסופה ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד ואמרינן עלה בגמ' מאי טעמא כיון דעקר גופא אחרינא הוא, אלמא לאו משום שהויי הוא דאי משום שהויי מה לי עקר מה לי לא עקר אלא דכל שלא עקר הוה ליה כחד גופא ומשעקר הוה ליה כגופא אחרינא. ותדע לך עוד דבההיא דתמורה דאותבינן עליה דר' יוחנן מברייתא דאם היתה עוברה זכתה לו אתקיף רבא ואמר (אמאי) [ממאי] דטעמא דר' יוחנן אם שיירו משוייר דילמא טעמא דר' יוחנן משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, דאלמא רבא סבר דירך אמו הוא וכאידך דידיה דאמר בבבא קמא גובה מולדה וכההיא (דאמרינן) [דאמר] בסנהדרין פרק הנשרפין ולד נוגחת אסור. והא דאמרינן בפרק הערל אתא רב דימי א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי בתר אמיה שדינן ליה, ואקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו הוא הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות אלא אי אמרת עובר ירך אמו הוא הוה ליה ולד חטאת וולד חטאת למיתה אזיל, ופרקינן דבהדיא אמר ר' יוחנן דשאני הכא גבי יוחסין דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה, והדר אקשינן ואלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואי ס"ד בתר אבוה שדינן ליה להוי חציצה, דאלמא מפשטא דהאי מלתא משמע מדאקשינן מדר' יוחנן לרבא דהא דר' יוחנן הלכה היא ורבא נמי אית ליה כותיה מדמקשינן מניה עליה, לא היא, דהתם עיקרא דמלתא אתינן לאקשויי מדר' יוחנן לר' יוחנן והדר אתיא למימר אם הא דרבא פליגא אדר' יוחנן או לא ואסיקנא דלא, דאפילו לר' יוחנן דשדיא ליה בתר אבוה וכתרי גופי נינהו מ"מ טבילה סלקא ליה ולא הויא אם חציצה לולד דשאני התם דהיינו רביתיה וכדאיתא התם.
עוד שם בביצת נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק הרי זו מותרת וכו'. אמר הכותב תמיה אני היאך מעיד בפיו כל היום מה שלא ראה בעיניו, כי גם כן כתב בשם המחבר מה שלא היה, וקשה בעיני שיזקיקני לכתוב בארוכה לשון החבור כדי להראות שהוא כותב (לשרות) [לשונות] מלבו ואינו חושש. וזה לשון המחבר וא"ת בנבלה מיהא מאי טעמא דב"ה דאסרי אפילו בזמן שכמוה נמכרת בשוק שהרי דבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל ופירשא בעלמא הוא, ועוד מאי שנא מלענין הבשר בחלב דתניא בפ"ק דביצה השוחט את התרנגולת וכו' ואע"ג דפליג עלה ר' יעקב לא בגמורות פליג אלא במעורות בגידין כדתניא ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות. וכן הרב בעל הלכות ז"ל פירש דבשר עוף בחלב דרבנן ובדרבנן היקלו אבל בנבלה דאורייתא אחמירו בה. ור"ת ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא כיון דאין איסורו מגופו אלא משום תערובתו דכל חד וחד באפיה נפשיה שרי לפיכך לא החמירו באיסורו אבל בנבלה דאיסורא מגופה החמירו בה. ע"כ לשון המחבר. והוא קלקל ובלבל לשון ועשה לשון וענין מעצמו וכאלו המחבר כתב מה שכתב אפילו במעורות בגידין, ולפיכך על זה החדוש אשר בדה מלבו כתב דשני גדולי ישראל כבעל הלכות ורת"ם ז"ל טעו לומר שהחמירו בביצה, ואינו משום חומרא אלא מדינא, והם לא אמרו אלא בביצת נבלה שכיוצא בה נמכרת בשוק שאינה אסורה מדינא אלא משום חומרא דביצת טרפה. ועוד טעה אפילו במה שכתב דביצת טרפה אסורה מדינא, וליתא דביצת טרפה שכיוצא בה נמכרת בשוק שנמצא בגופה מיד שנטרפה אינה אסורה מדינא אלא גזרה אטו מעורה בגידין. ואלו דברים ברורים לא יכשל בהם אפילו אחד מן התלמידים היושבים לפני רבם.
